<h1>סמ"ג עשין סימן רי"א</h1>
<h2>דף ח:</h2>
עוד גרס בפ"ק דתמורה אמר רב יהודה אין רואין בכור לישראל אא"כ היה כהן עמו פירוש שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן.
<h2>דף י:</h2>
שנינו בפרק הזרוע (חולין ק"ל א') ובפרק שני דבכורות (י"ד א') כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיון והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר, וכל מי שקדם הקדשו את מומו או מום עובר את הקדשו ונפדו פטורים מן הבכור ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו.
<h2>דף כא.</h2>
שנינו במסכת תמורה פרק אלו קדשים (כ"א א') מה בין בכור והמעשר לבין כל הקדשים, שהקדשים נשחטין ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, ויש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר, ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור והמעשר ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומם לבעלים. ואומר בגמרא ורמינהי בן אבטינס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו אמר רב ששת ההיא ר' עקיבא היא ומתניתין ר' ישמעאל כו' דתניא רבי עקיבא אומר (כ"א ב') יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ה' א-להיך מעשר דגנך ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ. ומה שממעט שם רבי עקיבא בכור חוצה לארץ דווקא לעניין הקרבה אבל מקדש קדיש כמו שמוכיחות כל ההלכות ההיא דאלו טרפות (חולין מ"ד ב') בבבל אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא וההיא דהתרת בכור בחוצה לארץ שאמרנו למעלה וכן הרבה, ובעניין זה מצינו מעשר בהמה במסכת בכורות כאשר יתבאר במצות המעשר (עשה רי"ב). ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמעשר דגן (רמב"ם בכורות פ"א ה"ה).
<h2>דף כא:</h2>
עוד גרסינן שם אחרים אומרים בכור שעברה שנתו יכול יהא כפסולי המוקדשין ויפסל ת"ל ואכלת מעשר דגנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה.
<h2>דף כד:</h2>
והרוצה לפטור בהמתו מן הבכורה בין טמאה בין טהורה לאחר שנתעברה הבהמה וניכר העובר דהיינו לשליש עיבורה יקנה העובר לגוי במשיכה שימשוך הגוי הבהמה לקנות אזן הבכור דקיימ"ל כרב הונא שאומר בפרק ראשון (בכורות ג' א') שאפילו בשותפות אזנו פטרה ואע"ג דרבה ורב חסדא מצריכין דבר שעושה אותה נבילה או טריפה כרב הונא קיימ"ל שהרי ר' יוחנן הולך בשיטתו שאומר (ג' ב') שאפילו מום קל וכן היה עושה רב מרי בר רחל כאשר יתבאר (ע"פ יראים סי' קמ"ב ע"ש) דגרסינן בפ"ק דבכורות (ג' ב' ותד"ה דקא) דרב מרי בר רחל הוו ליה הנך חיותא והוה מקני אזנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהב להו לכהנים וכלו חיותא דרב מרי משום דמפקע להו מקדושתייהו, ואף על פי שהיה אוסרם בגיזה ועבודה בחולין גמורין היה נוהג קדושה, ואומר שם כי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני אזנייהו לגוים דילמא אתי בהו לידי תקלה דגיזה ועבודה ומקשה שם למה נענש רב מרי והאמר רב יהודה בפרק כיצד מערימין (תמורה כ"ד ב') בזמן הזה שאין מקדש מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם שלא יבא לאיסור גיזה ועבודה ומתרץ התם מקדושת מזבח מפקע ליה מקדושת כהן לא מפקע ליה הכא אפילו מקדושת כהן מפקע ליה, ואומר שם לישנא אחרינא דרב מרי הוה ידע לאקנויי קניין גמור כעין שביארנו למעלה וכולי עלמא לא ידעי ויקנו קניין שאינו מועיל שיאמרו אזני עובר פרתי אני מוכר לך שזהו כמו פירות דקל אני מוכר לך ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולכך נענש אע"פ שעשה קניינו כדין שהקנה פרתו במשיכה לאזן עוברה שזהו כמו דקל לפירותיו, וכבר ביארנו בשם ר"י (עשה קמ"ה דף ר"ד ד' בד"ו) דדוקא רב מרי נענש משום דהוה אפשר ליה למיעבד כדרב יהודה ולא היתה שם הפקעה ללשון ראשון ולא תקלה ללשון אחרון אבל אנן דלא בקיאינן לא מיענשינן ולא עוד אלא מצוה לעשות כן שלא יבא לאיסור תקלה דגיזה ועבודה, וגרסינן בפרק מעשר בהמה (בכורות נ"ג א') מנא תימרא דחיישינן לתקלה דתניא אין מקדישין ואין מעריכין כו'. וכשם ששותפות העובר פוטר בבכורה כך פוטר שותפות האם כדאמרינן בבכורות פ"ק (ג' א') אמר רב פפא ומאי שנא בו דבעינן כל בכור בישראל וליכא אם נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא ומביאה שם באותו הפרק לפטור שותפות האם גם בפטר חמור (ע"פ יראים שם).
<h2>דף לא.</h2>
בכור בעל מום מותר להאכילו לגוים ולכלבים שנ' כצבי וכאיל דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ב ב') בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום ובית הלל מתירין אפילו לגוי ואע"פ שחולק תנא דברייתא ואומר דבית הילל זר ולא גוי קאמרי כמתניתין קיימא לן, בד"א בבכור שנשחט ונמצא כשר אבל בכור שמת או נשחט ונמצא טרפה אסור להאכילו לגוים ולכלבים דכל היכא דלא קרינא ביה תאכלנו לא קרינא ביה כצבי וכאיל להתירו לגוים ולכלבים, ומזה הטעם שנינו במסכת חולין בפרק הזרוע (ק"ל א' ורש"י) ואם מתו יקברו שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דכל היכא דלא קרינא ביה תזבח ואכלת לא קרינא ביה כצבי וכאיל אבל פסולי המוקדשין שנשחטו בכשרות מותר להאכילן לגוים ולכלבים, תדע שכן הוא שאם לא כן קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא שהרי ר' עקיבא אומר בבכורות (ל"ב ב') דבכור בעל מום מאכילין אותו לגוים ואילו במסכת זבחים פרק טבול יום (ק"ג ב'—ק"ד א') שנינו שרבי עקיבא אומר שהשוחט בכור בעל מום בגבולין ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע ולא בבשרו הרי למדת שמאחר שנמצא טריפה דלא קרינא ביה תאכלנו שלא יהנו בבשרו להאכילו לגוים, וכן פירש רבינו שלמה שלא התיר ר' עקיבא אלא עורו ולא בשרו, וגרס שם (ק"ד א') אמר רבי חייא בר אבא הלכה כרבי עקיבא ואף רבי עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, ויש ספרים שגורסין שם אחר כך והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה ועור בשריפה, ורש"י אינו גורס שם אלא והילכתא כדברי חכמים ולא קאי אבכור בעל מום שדיבר בו ר' עקיבא שמזה פסקינן הלכה שיאותו בעורו אבל קאי אעור קדשי מקדש וארישא קאי דא"ר חנינא סגן הכהנים (ק"ג ב') מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה (ע"פ יראים סי' קמ"ב ע"ש).
<h2>דף לג:</h2>
בכור בעל מום מותר להאכילו לגוים ולכלבים שנ' כצבי וכאיל דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ב ב') בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום ובית הלל מתירין אפילו לגוי ואע"פ שחולק תנא דברייתא ואומר דבית הילל זר ולא גוי קאמרי כמתניתין קיימא לן, בד"א בבכור שנשחט ונמצא כשר אבל בכור שמת או נשחט ונמצא טרפה אסור להאכילו לגוים ולכלבים דכל היכא דלא קרינא ביה תאכלנו לא קרינא ביה כצבי וכאיל להתירו לגוים ולכלבים, ומזה הטעם שנינו במסכת חולין בפרק הזרוע (ק"ל א' ורש"י) ואם מתו יקברו שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דכל היכא דלא קרינא ביה תזבח ואכלת לא קרינא ביה כצבי וכאיל אבל פסולי המוקדשין שנשחטו בכשרות מותר להאכילן לגוים ולכלבים, תדע שכן הוא שאם לא כן קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא שהרי ר' עקיבא אומר בבכורות (ל"ב ב') דבכור בעל מום מאכילין אותו לגוים ואילו במסכת זבחים פרק טבול יום (ק"ג ב'—ק"ד א') שנינו שרבי עקיבא אומר שהשוחט בכור בעל מום בגבולין ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע ולא בבשרו הרי למדת שמאחר שנמצא טריפה דלא קרינא ביה תאכלנו שלא יהנו בבשרו להאכילו לגוים, וכן פירש רבינו שלמה שלא התיר ר' עקיבא אלא עורו ולא בשרו, וגרס שם (ק"ד א') אמר רבי חייא בר אבא הלכה כרבי עקיבא ואף רבי עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, ויש ספרים שגורסין שם אחר כך והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה ועור בשריפה, ורש"י אינו גורס שם אלא והילכתא כדברי חכמים ולא קאי אבכור בעל מום שדיבר בו ר' עקיבא שמזה פסקינן הלכה שיאותו בעורו אבל קאי אעור קדשי מקדש וארישא קאי דא"ר חנינא סגן הכהנים (ק"ג ב') מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה (ע"פ יראים סי' קמ"ב ע"ש).
שנינו בפרק הזרוע (חולין ק"ל א') ובפרק שני דבכורות (י"ד א') כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיון והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר, וכל מי שקדם הקדשו את מומו או מום עובר את הקדשו ונפדו פטורים מן הבכור ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו.
